עבודות התאורה של האמנית גרימנסה אמורוס כבר ראו עולם. הן הוצגו בזירות שונות, החל מהנחשבות ביותר בעולם האמנות, כמו הביאנלה בונציה, דרך חללים אופנתיים כמו חנותו של המעצב היפני איסי מיאקי בשכונת טרייבקה שבניו יורק, ועד אתרים עירוניים כמו הטיימס סקוור. ועכשיו הן כאן. בימים אלה מוצגת בגלריה ליטבק בתל-אביב תערוכה מיצירותיה, “אורות בין האיים”. על רצפת הגלריה פזורות מעין בועות, מחליפות את צבע האור, גורמות להרגיש כאילו החלל סביבן משתנה. על החלון בנויה קונסטלציית אור, המתכתבת עם הבועות שעל הרצפה, ובחלל נפרד מוקרנת עבודת וידיאו שאת הסאונד שלה הלחין עברי לידר. “הוא מלחין מדהים ופרפורמר מדהים”, אומרת אמורוס. וחתיך.
“אוי אלוהים. חתיך על. דיברנו הרבה מניו יורק, וכשנפגשנו פה היה בינינו חיבור ממש מדהים. הוא עשה עבודה נפלאה עם המוזיקה, וממש הצליח להביא לחיים את האימג’ים”.
כמו סיפורי ההצלחה הקלאסיים, במקרה של אמורוס, היא הגיעה לניו יורק כשהייתה בת ,20 בשנת ,1984 עם שני תיקים תחת זרועותיה. אמורוס: “אני זוכרת כשהייתי בת ,14 הסתובבתי ברחובות פרו ואמרתי לעצמי, כדאי שאני אשנן טוב-טוב איך נראים הרחובות האלו, כי אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אשאר פה. תמיד ידעתי שאני אגור בחו”ל”. למה, בעצם?
“זה היה לי ברור, לא יודעת להגיד למה. אולי רציתי להתחיל במקום שאף אחד לא הכיר אותי או את המשפחה שלי. להתחיל מכלום. אם זה קשה? כן. ברור שזה קשה”. הדבר הראשון שעשתה בעיר הגדולה היה להשיג מלגה ולהירשם ללימודים בבית הספר לאמנות Art The League Students, שבו בחרה ללמוד דווקא ציור. את הציור האחרון שלה היא ציירה ב-1993 בצבעים לבן, שחור ואדום. “עזבתי את הציור כי ידעתי לעשות את זה טוב מדי”, היא אומרת. “זה לא אתגר אותי יותר. ידעתי את הטכניקה, ידעתי מה אני צריכה לעשות ואיך לעשות את זה כדי להיות טובה, וזה הפסיק לרגש אותי. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להיות אמנית, אני רוצה לחשוף את עצמי יותר, להיות יותר חופשייה במה שאני עושה”.
מאז היא הורידה את המברשת ועברה לאמנות הפיסול. תחילה בטכניקת נייר, שאותה נטשה לחלוטין אחרי עיסוק אינטנסיבי, כמו את הציור, וב-2004 התחילה לעסוק באורות. אז גם את האורות יום אחד תנטשי? “אני לא חושבת, כי האור עדיין מאוד מסקרן אותי. יש המון דרכים לתקשר דרך אור”.
To read more of the NRG Israel article, please click here.